החלטה בתיק רע"פ 3167/10

           המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (פ 4319/06) בגין עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

           על פי הנטען בכתב האישום, במספר הזדמנויות תקף המבקש את בת זוגו ואת ילדה הקטין ואיים עליו שלא כדין.

           ביום 26.2.2008 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת א' זיסקינד) את המבקש במיוחס לו, לאחר שמיעת הוכחות, בדחותו את גרסתו לטובת עדויות המתלוננים. כן הרשיע בית המשפט בעבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין ועבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, אשר התגלו במהלך ניהול המשפט.

           ביום  28.12.2009 גזר בית המשפט  על המבקש עונש של ארבעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; קנס בסך 500 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו. כן הורה בית המשפט למבקש לפצות את המתלוננת ואת בנה בסכום של 2,000 ש"ח כל אחד והעמיד בית המשפט את המבקש בצו מבחן למשך שנה.

           על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 2095-10). 

           בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי ומ' י' הכהן) קיבל ביום 17.3.2010 את הערעור, בעמדו על חומרת העבירות, וקבע שעונש המאסר שנגזר על המבקש ירוצה מאחורי סורג ובריח, בניכוי הימים אותם ביצע כבר בעבודות שירות.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו, לאור הפער החריג בין העונשים שנגזרו בערכאות הקודמות.

           מנגד מתנגדת המשיבה למתן רשות ערעור.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה)). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

           יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. העונש שנגזר על המבקש בבית משפט השלום חרג לקולה באופן ניכר וצדק בית המשפט המחוזי משהחמיר בו, ואף זאת עשה במשורה, לאור ההלכה לפיה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין. יתרה מכך, למעשה ההחמרה אותה החמיר בית המשפט המחוזי, בנסיבות העניין, הינה מזערית ביותר, והינה נוגעת אך לאופן ריצוי עונש המאסר שנגזר על המבקש.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           החלטתי מיום 27.4.2010, בעניין עיכוב ביצוע העונש, מבוטלת.

           המבקש יתייצב ביום 1.9.10 בשעה 10:00 בבית המעצר שבמגרש הרוסים בירושלים, לשם ריצוי עונשו.

           ניתנה היום, כ"ג באב התש"ע (2.8.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ